חברה טובה שאלה אותי לא מזמן האם תמיד ידעתי שאני רוצה לעסוק בעיצוב כשאהיה גדולה. תשובתי היתה מהירה - לא. האמת היא שכנערה הייתי בטוחה שאהיה צלמת מקצועית שאלך ללימודי צילום ואעסוק באומנות.
צילום: מיכל מונטג
הצילום התעורר אצלי ביום משעמם אחד בסביבות גיל 15 כשחיטטתי באחד הארונות בבית ומצאתי את המצלמה הישנה של אבא שלי, מצלמת אולימפוס OM-2. תמיד ידעתי שהמצלמה קיימת אבל אף פעם היא לא עיניינה אותי במיוחד, פרט לאותו היום שמשהו בה קרץ לי וסקרן אותי. כשפתחתי את תיק המצלמה נפתח בפני עולם ומלואו, עולם שלם דרך עדשת המצלמה, עולם שהדליק לי את כל נורות ההשראה. המצלמה הפכה מהר מאוד לחברה, לשותפה לדרך והפכה לכלי ביטוי, בלי להוציא מילה דיברתי והבעתי את עצמי ובעיקר התבוננתי בדרך חדשה על העולם ועלי כנערה צעירה ושקטה.
צילום: מיכל מונטג
בניגוד לחדרים של נערות אחרות בגילי, קירות החדר שלי התרוקנו מפוסטרי להקות הבנים שהיו לי והתחילו להתמלא בתמונות שצילמתי ופיתחתי בעצמי בחדר חושך שהיה קרוב לביתי (בחנות הצילום בה קניתי את כל הציוד לפעילותי כצלמת חובבת). חדר החושך שימש אותי שעות רבות בלי שאף אחד הפריע לי והפך למעבדת הניסוי הפרטית שלי.
צילום: מיכל מונטג
בהתחלה צילמתי בעיקר את הסביבה שלי נוף אורבני, בניינים ומבנים מיוחדים, תמונות פשוטות בשחור לבן, בקומפוזיציה טובה ויפה. לאט לאט התמונות היפות השתנו וקיבלו אופי אחר, התחלתי לצלם בעיקר את עצמי והפכתי לנושא הצילום, מיקמתי את עצמי בתוך הנוף במקומות שונים ותכניי התמונות השתנו והתחילו לספר סיפור.
צילום: מיכל מונטג
עם הזמן התחלתי לגייס צוות עוזרים לימי הצילום שערכתי בשטח, פעם חברה עזרה, לפעמים גם אמא או אחותי ובימי צילום בלוקיישנים מרוחקים כמו באמצע שדה חרוש או בעמק האלה, אבא שלי הפך להיות האסיסטנט שלי ואפילו גם לנושא הצילום עצמו.
צילום: מיכל מונטג
היום לאחר שאבי נפטר (לצערי בגיל צעיר מידי) הצילומים הפכו למזכרת מרגשת לחויות המשותפות שלנו ביחד ואני שמחה שהמצלמה היתה שם כדי לתעד ולהנציח אותם לעד.
צילום: מיכל מונטג
המצלמה היתה חשובה לי מאוד, היא ליוותה אותי צמוד מספר שנים טובות לאורך התיכון, עד שלאט לאט הצורך שלי בה ירד, תחומי עניין אחרים תפסו את מקומה החיים התגלגלו: צבא, עבודה, לימודים, משפחה. מצלמת הרפלקס הישנה שכה אהבתי הוחלפה במצלמות כיס דיגטליות וכמובן במצלמת הסמרטפון הצמודה וכך מצלמת האולימפוס OM-2 של אבא שלי מצאה עצמה חוזרת בחזרה למגרה שבארון בתקווה שבעוד כמה שנים ביום משעמם כלשהו, אחד מילדי יחטטו בארון וימצאו גם הם השראה לא צפויה שתפתח להם עולם שלם דרך עדשת המצלמה.
צילום: מיכל מונטג
היום במבט לאחור בעיניים של אישה בוגרת ואם לילדים קטנים, אני מבינה עד כמה מציאת המצלמה היתה משמעותית לחיי ומעצימה, והוותה עבורי טריגר והשראה לביטוי עצמי בדרך שהיתה נוחה לי להתחיל ליצור לראשונה. עכשיו 20 שנה אחרי אני מוצאת עצמי מתרגשת לחזור למצלמה ביצירת הפקות חדשות שמחברות את כל הנקודות החשובות בחיי שפותחות בפני עולם ומלואו מחדש. גם לכם היתה חוויה שהפכה להשראה משמעותית לחייכם?
אתם מוזמנים לכתוב לי ולהגיב בפוסט. וכמובן להמשיך לעקוב אחרי הבלוג ולהרשם לניוזלטר לעידכונים אחרונים.